סיוע בדילמות החיים
החיים שלנו מלאי דילמות, בכל הנושאים ובכל תחומים. לעיתים אנו מדלגים מעליהן או מתעלמים מהן ואז הן פשוט הופכות לגדולות ומשמעותיות יותר בחיינו. ככל שנדע לעצור כשיש דילמה ולטפל בה בעודה קטנה, נצליח למנוע את הגדלתה בהמשך.
הרי גם כדור שלג שעוצרים במעלה ההר לא ידרדר ויהפוך לכדור ענק במורד ההר...
הדרך לעצור בזמן ולטפל בדילמות השונות טמונה במודעות שלנו ובהסכמה שלנו להכיר בכך שישנה דילמה, בעיה, אתגר בתחום מסוים בחיים שלנו.
דילמות בזוגיות:
אנחנו נשואים כבר כמה שנים, אולי זה שאנחנו רבים הרבה זה בגלל ש"מתישהו האהבה חולפת / כולם ככה / פשוט אין לנו סבלנות בתקופה האחרונה / אנחנו בתקופה לחוצה או עמוסה / המצב הכלכלי/ העיסוק בילדים וכו'".
אנחנו בזוגיות כבר 6 שנים, טוב לנו יחד ואני אוהב אותה, אבל אני לא מוכן כדי להציע לה נישואין, למרות שהיא מאוד רוצה. אבל זה לגיטימי כי "אני באמצע לימודים/ המצב הכלכלי לא מאפשר / המשפחה אומרת שזה מוקדם מידי וכו'".
אנחנו מאורסים כבר חצי שנה אבל החתונה לא נראית באופק כי המשפחה מערימה קשיים ואנחנו לא מוכנים להיפרד אבל אני לא יכול לתכנן כרגע חתונה ולא יודע מתי זה יקרה.. אבל אפשר להבין כי "היא חילונית ואני דתי / הם לא אוהבים את הבחירה שלי / הם חושבים שזה מוקדם מידי להתחתן / היא לא עושה דבר כדי למצוא חן בעיניהם וכו"
אנחנו נשואים המון שנים והוא בגד בי פעם אחת אבל "כל גבר היה עושה את זה אם אישתו כל הזמן הייתה עסוקה בילדים / בעצמה / בחברות שלה / נראית מוזנחת / השמינה וכו'..."
הוא הרים עליי יד פעם אחת כשרבנו אבל "אני הוצאתי אותו מהכלים, צרחתי, כעסתי ובכיתי וממש הרגזתי אותו, נראה לי שכולם היו מגיבים כך"
אנחנו טובים בלעשות אידיאליזציה (להציג אותן כמצב רגיל ולגיטימי לאור כך ש"כולם ככה" וכו') כדי לא להתעמת עם העובדה שאנו נמצאים במשבר או שיש לנו בעיה או שפשוט אנחנו נמצאים במקום של פשרה ולא מרוצים באופן אקטיבי בחיים.
הרי שאם נודה במצב כזה, נצטרך להתמודד עם עימות מול הבעיה, המשבר ואנו לא יכולים לדעת לאן העימות הזה יוביל.
הפחד מאי הוודאות ובכלל מההודאה בפני עצמנו שאנו עומדים בפני בעיה משתק אותנו ולא מאפשר לנו להתקדם, לטפל בבעיות שלנו. אין זה אומר שהעימות יוביל לפרידה או להישארות יחד, אך הוא ימנע מהבעיה לגדול בעודה קטנה.
אם היא כבר גדלה - הכל בסדר! עדיף מאוחר מאשר אף פעם.
תהיו בטוחים, עימות עם הדילמות שלנו יוביל אותנו לצמיחה והתפתחות תמיד!
דילמה בהתפתחות בקריירה / שינוי כיוון:
אני כבר סוכנת נסיעות 30 שנים, כולם מכירים אותי ככזאת, איך אני אעשה שינוי לתחום של נומרולוגיה?
אני מתכנת בהייטק כבר 25 שנים איך אשנה פתאום את תחום העיסוק לקונדיטוריה?
אני באמצע תואר ריאלי מאוד נחשב, איך אוכל לעצור אותו ולהתחיל ללמוד פתאום פסיכולוגיה / הוראה?
חלק מהתכתיב החברתי שנולדנו לתוכו הוא הקיבעון והישארות בקריירה שבה בחרנו, היציבות, הרי שאם אנחנו נעים לנו בין מסלולי קריירות אנו "לא יציבים" = דבר שלילי.
יותר מזה, מה יגידו אנשים אם נגיד להם שבמקום בהייטק נרצה לעבוד באפייה? או מסוכן נסיעות אהפוך לנומרולוג? או על כך שאני רוצה לעצור את התואר הנחשב שלי ולהפוך למורה לילדים צעירים?
מה זה אומר עליי? בזבזתי את הזמן עד עכשיו?
אני רוצה להגיד לכם, זה לא אומר עליכם דבר והזמן שעבר הפך אתכם למדויקים יותר עבור עצמכם !
יתכן שלולא הדברים שחוויתם, עשיתם, למדתם לא הייתם מי שאתם היום. כל תהליך חיים הוא מפתח ומדייק אותנו.
בהתייחס למה יגידו עליי? שחררו את האחרים, אתם לא אמורים לרצות אף אחד מלבד אתכם עצמכם.
היום ב-2024 כולנו מבינים כמה העולם הוא דינמי ומשתנה, כך גם הארגונים הגדולים ביותר. אז למעשה הוא "לא יציב"? הרי שהעולם הוא הדבר המוחלט ביותר בעולם ואם יש משהו קבוע בו הוא "השינוי".
היופי שבנו כאנשים הוא שאנו שונים, אין שניים שהם אותו הדבר. יש לגיטימיות למגוון דעות, מחשבות, רגשות ולשינוי שלהם בהמשך הדרך.
חשוב לקחת אחריות על החיים ולעשות את השינויים שיביאו אותנו למימוש עצמי, להגשמה וצמיחה, כבר בהיסטוריה הרחוקה גדולי המוחות הגיעו למסקנה שאדם מאושר יהיה זה שיממש את עצמו.
כשאתם תאירו את חייכם, האור יצא מכם לסביבתכם ויהיו לכך אדוות בכל מסגרת בחייכם.
באשר לפרנסה, כל מקצוע יכול להביא לכך, הכסף הוא תוצר לוואי של העיסוק שלנו בחיים.
מלבד האדם שעובד בהדפסת כספים, יעד כלכלי אינו יכול להוות בסיס להצלחה בתחום העיסוק שבו אנו עובדים, והרי כשנעסוק בתחום אותו אנו אוהבים, בהכרח נצליח בו מאוד ונוכל לייצר ממנו פרנסה.
תחושת חוסר אונים אל מול אירועי החיים (ילדים/ בני זוג/ מנהלים/הורים/עמיתים/חברים וכו')
לא פעם אנו מרגישים חסרי אונים אל מול המציאות שאנו חיים.
למשל: כשהילדים משנים מצבי רוח בקצב מסחרר, ולא משנה כמה נמהר לגן/לבית הספר, עכשיו הם בוכים כי הם רוצים לשחק / אח.ות שלהם לקח.ה להם את החולצה, פשוט לא רוצים להתארגן.
כשהילד בוכה ללא הפסקה על משחק שנשבר לו ולמרות כל הניסיונות לתקן את המשחק, ההבטחות שתקנה לו חדש, הוא לא רוצה כלום מעבר למשחק הזה ספציפית (גם לא חדש) וממשיך לבכות ולצרוח ולהפוך את הבית למעין שדה קרב ואנחנו מרגישים שאיבדנו שליטה על המצב.
כשתכננתי את השבוע בצורה אפקטיבית עם מלא מטרות ויעדים שבועיים ואז רצף אירועים משבש את הכל ולא השגתי כלום.
כשנופלות כמה עסקאות בשבוע אחד שמכניסות אותך / את העסק לפלונטר כלכלי כי בנית עליהן לקראת הוצאה גדולה שלך.
כשהבעל/האישה מתכננים לו"ז במקביל אליך/אלייך והלו"זים שלכם מתנגשים וצריך בתסכול רב להחליט מה יקרה ומה לא.. ואולי אפילו רבים על כך.
כשכל המשימות השבועיות שלי בעבודה ניתנו לי ואני מתכננ.ת את השבוע לפי חלוקה למשימות חשובות ודחופות ואז המנהל שלי עוצר את הכל ונותן משימה ענקית חדשה לביצוע מיידי.
כשאני מוצא עצמי כל השבוע רב.ה עם אנשים בסביבה הקרובה שלי ואז זה מתפתח גם לסתם אנשים שאני איתם באינטראקציה (המוכרת בחנות, השליח, ההזמנה שהייתי אמור.ה לקבל לא הגיעה וכו').
כשאני מחכה ליציאה השבועית עם החברים שלי ואני כלכך מחכה ורוצה אותה ואז כל החברים מבטלים ואני נאלצ.ת להישאר בבית לבד.
לא פעם אנחנו מתכננים את שיטת ההורות שלנו, את דפוס הזוגיות שלנו ואפילו את השבוע והיום שלנו ואז משהו קורה שמביא אותנו להיות אחרים משתכננו.
הכל משתנה ברגע אחד ואנו מרגישים שאיבדנו שליטה על האירוע.
זה נורא מתסכל ולעיתים גורר אשמה מאוד כבדה על מה זה אומר עלינו בתור הורים, בני זוג ואנשים שלא מצליחים אולי לבצע את התוכניות שלהם עצמם.
השיחה זו קורית המון ולכולנו, אבל אז חשוב לעצור ולהבין מה כן השגנו בדרך הזו. אולי עוד קצת גמישות? יציאה מהקופסא? התחשבות? הכלה? חיזקנו אולי את שריר הסבלנות והסובלנות?
מכל סיטואציה לא מתוכננת, מכל שיבוש, בהכרח יווצר גם דבר טוב. נכון שזה נורא מתסכל, מעצבן כשדברים לא קורים בדיוק כמו שרצינו אבל אם יש משהו קבוע בחיים הוא השינוי. ומכל מצב כזה חשוב ללמוד ולהתפתח.
כשנלמד פרספקטיבה מצמיחה ומפתחת, כזו הלומדת מהשיבושים או מהמצבים בהם אנו מרגישים חוסר אונים, אז גם שיחת האשמה תצא מחיינו ורמת העצבים והרגישות במצבים משתבשים או "חסרי אונים" אט אט יעלמו לגמרי.